נמצא הפתרון למחאה החברתית: השופט המלשינון 

השופט חיים כהן המנוח, היה אחד מגדולי המשפטנים במדינת ישראל.

מתחילת שנות החמישים, במשך יותר מיובל שנים, שימש כהן שר משפטים, פרקליט מדינה, יועץ משפטי לממשלה ולבסוף משנה לנשיא בית המשפט העליון.

באחד מפסקי הדין שלו, דן השופט כהן בטענה כי במדינת ישראל קיימת "חובת מלשינות".

במילים חדות כתער, תיאר השופט את הסכנה הטמונה בחובת המלשינות על כבוד האדם וחירותו. "מי שיודע על חברו שגנב וגזלן ושודד הוא, אינו חייב לרוץ למשטרה ולמסור לה ידיעתו. על עם ישראל היו המוסרים והמלשינים שנואים מאז ומקדם מאין כמותם. ולעניין הסלידה הזאת אין אנו יחידי סגולה: היא מנת חלקם של כל עמי התרבות, כמו באנגליה ובארצות הברית, הדוגלים בכבוד האדם ובחירותו. רק תחת שלטונות טוטליטריים, כמו בגרמניה הנאצית וברוסיה הסובייטית, הועלתה חובת המלשינות לדרגת חובה אזרחית ומשפטית העדיפה על כל יחסי בני אנוש".

על רקע דברים אלה, נחמץ הלב, למקרא יוזמתו של השופט מנחם קליין מבית משפט השלום בתל אביב.

השופט קליין מציע, כפי שנראה מיד, להטיל על השופטים חובה להלשין על מוכי הגורל, המתדפקים על ליבם בבקשת עזרה במימוש זכויותיהם מאת תאגידי הביטוח.

ומעשה שהיה כך היה:

שיפוצניק בן 38, נסע במכונית של חבר. בעת שהמכונית עמדה בצומת, פגעה בה משאית שבאה מאחור. השיפוצניק נותר עם נכות צמיתה בשיעור 10% לצמיתות.

משפט הפיצויים התנהל בפני השופט קליין. בסוף המשפט, פסק השופט קליין כי חברת הביטוח כלל, מבטחת הרכב, חייבת לשלם לשיפוצניק פיצויים בסך 66,127 ש"ח.

לכאורה תיק שגרתי. אמנם פיצויים מועטים, אבל יש לא מעט שופטים עם יד קפוצה.

אלא שהשופט קליין לא הסתפק בתפקידו כשופט. במהלך העדויות, כך מעיד השופט על עצמו, נחשף ל"נקודה שהיא בעייתית ומצריכה פתרון מערכתי".

השופט גילה כי השיפוצניק נהג לקבל חלק משכרו ב"שחור". בקומה שמתחתי, מספר השופט קליין, יושבים שופטים "פליליסטים" המתייחסים בחומרה רבה למשתמטים מתשלום מיסים. מאידך, בקומה שלי, יושבים השופטים "הנזיקיסטים" ומתייחסים בסלחנות ובאדישות לעדויות, מהן עולה ברורות שבעל דין הרוויח כספים רבים ב"שחור".

תחושת הצדק של השופט קליין טולטלה. השופט ישב ו"חפר" בספר החוקים וגילה את סעיף 144א' לפקודת מס הכנסה הקובע כי נישום המגיש לבית המשפט תביעה המתבססת על גובה הכנסתו ממקור כלשהו, חייב להעביר העתק ממנה לפקיד השומה. "תחושתי היא שסעיף זה נותר "כאות מתה" בספר החוקים. נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי נפגעים הפועלים לפיו".

אכן, הודה השופט, כשאדם נהרג בתאונה ומסתבר כי הוא לא דיווח כחוק על הכנסותיו בעודו בחיים, לא "מענישים" את האלמנה והיתומים על פשעי אביהם. אולם חסד זה עם היתומים עושים כדי למנוע מצב של "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". שונה המצב, לדעת השופט, כאשר מדובר בנכה שהתמזל מזלו ונותר בחיים. במקרה כזה, אם הנכה מעיד על הכנסות לא מדווחות, השופט חייב להעביר את התיק למנהל בתי המשפט, כדי שזה ישקול להלשין על הנפגע בפני שלטונות המס.

השופט קליין סבור כי הצעתו תפתור גם את המחאה החברתית: "בימים אלה של מחאה חברתית ושל ניסיון לצמצם את יוקר המחייה המוטל על כלל אזרחי המדינה, בין היתר כתוצאה מהמסים העקיפים הגבוהים שבישראל, מן הראוי לבדוק דרכים להביא לתשלום מס ישיר אמתי בכדי להפחית מהעומס העקיף הנ"ל".

הלכה למעשה, השופט קליין מורה להעביר את התיק של השיפוצניק למנהל בתי המשפט, השופט משה גל, כדי שזה ישקול להלשין על השיפוצניק לפקיד השומה.

כמו כן לשופט קליין הצעה שגם אותה הוא מעביר לשופט גל: לקבוע בחקיקה כי מהיום ואילך, מבוטח או נפגע לא יורשה להיכנס בשערי בית המשפט, אלא אם כן יוכיח לשופט כי דיווח על תביעתו לפקיד השומה.

כאן עולה כמובן השאלה למה להצטמצם בהפיכת השופטים למלשינים רק בשירות פקידי השומה. אפשר לקבוע בחוק כי שופט לא ידון בתיק עד שבעל הדין יביא אישורים על תשלום קנסות החניה שלו, חובות הארנונה ובכלל כל חוב לרשויות.

ואפשר גם להרחיב את הצעת השופט לבעלי שררה נוספים: מהיום ואילך השוטרים לא ייענו לקריאות מצוקה של אזרחים, שנשדדים, נאנסים ונרצחים, אלא אם כן הם יוכיחו קודם לכן, כי שילמו את כל המיסים בזמן.

וברשות השופט קליין רק שאלה אחת קטנה אך מטרידה: מדוע השופט לא מציע כי תאגיד ביטוח של טייקון, לא יורשה גם הוא להיכנס בשערי בית המשפט, עד שיציג אישור מהציבור כי הטייקון החזיר לבעלי התספורת את כספם?

הצעתו של השופט קליין היא בבחינת "חכם על חלשים": סלחנות השופטים כלפי שיטת "מצליח" של תאגידי הביטוח, הובילה לכך שבתי המשפט הוצפו עד לעייפה בתביעות של מוכי גורל.

אולם השופטים מבקשים גם להפחית מהעומס. במקום להטיל את מרותם על תאגידי הביטוח ולהגביר את מוסר התשלומים שלהם, קל יותר לנהוג כמנהג השופטים בתקופת הצאר הרוסי.

פשוטי העם ("המוז'יקים"), ידעו כי אם הם יעזו לתבוע את זכויותיהם בבית המשפט, מירב הסיכויים שיימצא עליהם "משהו", והם יבלו את שארית חייהם בכלא, במקרה הטוב, או בסיביר, במקרה הגרוע יותר.

הם העדיפו לוותר על זכויותיהם.

גם השופט קליין, כנראה, מעדיף שנוותר לתאגידי הביטוח על זכויותינו. העומס יפחת. אבל עמו גם אמון הציבור בבתי המשפט.

 
24.9.12 מסמך 967

לקבלת פסק הדין המלא בחינם